וורחובקה היא עיירה במחוז ויניצה, בחבל הארץ ההיסטורי פודוליה. בזמן מלה"ע השנייה הייתה שייכת לטרנסינסטריה.

השם "טרנסניסטריה" המתייחס לחבל ארץ גדול מזה המקורי, ניתן בקיץ 1941 ע"י שליט רומניה, המרשל יון אנטונסקו והתייחס לשטח שנכבש מברית המועצות בעת פלישת הגרמנים ביוני 1941 ונמסר לרומניה, שטח שכלל הרבה מעבר לשטחה של חבל הארץ האוטונומי הקיים כיום, ורוב שטחו מצוי עתה באוקראינה של ימינו.

במהלך מלחמת העולם השנייה השם "טרנסניסטריה" ציין את כל האזור ממזרח לנהר הדניסטר עד נהר הבוג הדרומי במזרח אשר נכבש על ידי מדינות הציר מאוקראינה הסובייטית ונמסר לרומניה על ידי היטלר כמתנה על השתתפותה במלחמה נגד ברית המועצות. אזור זה גבל בדרום בים השחור, וכלל בתוכו גם את העיר אודסה שהפכה לבירתו.

רומניה שלטה על שטחי טרנסניסטריה זו מתאריך 19.8.1941 עד 29.1.1944 לרומנים עצמם לא היו במקור  שאיפות טריטוריאליות בשטח זה. היטלר ניסה לשכנעם לקבלו כתמורה לאובדן טרנסילבניה, שנמסרה בלחץ הגרמנים להונגריה, אך הרומנים לא השלימו עם אובדן טרנסילבניה ולא סיפחו את השטח שנמסר להם וכונה טרנסניסטריה.

במלחה"ע 2 היה אזור טרנסניסטריה הנרחב גיא הריגה של יהודי בסרביה וצפון בוקובינה. כך שבעולם בכלל ובקרב היהודים בפרט, מוכר השם "טרנסניסטריה" בהקשר זה.

השטח הפך לאזור ריכוז ליהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדובה שגורשו בידי השלטונות הרומנים בהוראתו הישירה של יון אנטונסקו. הגירושים החלו ב-15.9.1941 ונמשכו לסירוגין עד לסתיו 1942. נראה שהמספר הכולל של המגורשים היה מעל 100,000 ויש האומדים אותו בכ-150,000. על היהודים נאסר חופש התנועה, הם רוכזו בגטאות ובמחנות, וכולם הועבדו בעבודות כפייה. כ-90,000 יהודים ממגורשי טרנסניסטריה נספו במהלך מלחמת העולם השנייה ועוד קודם לכן נספו עשרות אלפי יהודים שישבו במקום והומתו על ידי יחידות האייזנצגרופן הגרמניות. עם זאת, בגלל היותה תחת שלטון רומניה ולא ישיר של גרמניה, הגיעו אליה פליטים יהודים שברחו מהנאצים, כי שם לא הרגו יהודים בקברי אחים.

הציונים היו פעילים שם  ואף הצליחו במהלך המלחמה להעלות ילדים לארץ ישראל. זאת בהתאם למדיניות בן גוריון וחבריו במהלך המלחמה שראו בדם היהודי שנשפך באירופה את הסחורה באמצעותה ירכשו לעצמם על שולחן הדיונים שלאחר המלחמה את הזכות להקים מדינה בארץ ישראל שבה יש מקום רק ל"חומר אנושי משובח", דהיינו החלוצים הצעירים, אבל לא ל"יהודים הגלותיים" בודאי שלא לחרדים לדבר ה´. הצעות מעשיות שהועלו במהלך המלחמה לנהל מו"מ עם ממשלת רומניה על הצלת היהודים בשטח זה, נדחו ע"י בן גוריון, בהתאם למדיניות ציונית זו.

יומנה של נערה יהודיה

עשר משפחות יהודיות התגוררו בעיירה וורחובקה, טרנסינסטריה, לפני המלחמה. בעקבות הכיבוש הגרמני-רומני, הובאו אליה בסתיו 1941 1,200 יהודים מבסרביה, בוקובינה וצפון מולדביה. הם שוכנו בבתים הרעועים והצפופים של היהודים המקומיים, ובבנייני הקהילה היהודית, מאחר ואזור זה הוכרז כגטו.

יונה מלארון, ששם משפחת נעוריה היה סקארף, נולדה וחיה בצ´רנוביץ, רומניה, ונשלחה לטרסניסטריה עם משפחתה בגל הראשון של הגירושים. היא הייתה רק בת 13 באותו זמן, ונהגה להעלות על הכתב את סיפור תלאותיה על פיסות נייר, שהפכו אח"כ ליומן:

"דצמבר 1941 - שלג נפל. כפור שלא ניתן לתארו חדר לבית, הקירות והרצפה מכוסים בשלג. הטיפוס תקף כל בית בגטו, וקטל ללא רחמים. תוך מספר ימים חלינו כולנו. במשפחתי, אני הייתי הראשונה; חליתי בצורה קלה יחסית. אח"כ חלו אבי, ואז סבתי, אחותי ואמי. אבי סבל חמישה ימים, מת כמו כלב. באותו יום, חלתה סבתי, ומתה למחרת, כנראה יותר מרעב וקור מאשר מן המגפה. אמא נפלה למשכב אף היא על הספה, עצמה את עיניה ולא הוציאה קול. קיבלנו מדי יום תפוח אדמה אחד, או כמה קליפות תפוחי אדמה מבעל הבית (יהודי אוקראיני), אבל אמא לא נגעה באוכל. חיוורת וקרה, שכבה במיטה, ולעתים לחשה: ´ילדים´.  גם אחותי חלתה; היא אפילו לא ידעה שאבא כבר מת.

לאחר 13 ימים, הבראתי. הייתי רזה וחיוורת, ויכולתי בקושי להניע את ידיי או רגליי...הרופא (אף הוא יהודי, אחד מן המגורשים), הגיע מזמן לזמן, אבל בהעדר תרופות, לא היה ביכולתו לעזור לחולים. לאחר עשרה ימי מחלה לא יכלה אמי יותר להכירני. הייתי מוקפת באנשים חולים ומתים - אף אחד לא החלים יותר; הייתי לבד בתוך חולים ומתים כה רבים, ובלבי, התפללתי שאמי תחיה.

16 בדצמבר - היום, אמא הכירה אותי ונשקה את מצחי. שביב תקווה ניצת בלבי; אולי היא תחלים אחר הכל? אבל בלילה הורע מצבה בהרבה; היא נאנחה ורעדה. אחר חצות לילה, מילא שקט נוראי את הבית - אנחות אמא לא נשמעו יותר. בחדר הסמוך, בכה ילד; אמו עדיין שכבה שם. אחזתי ביד אמי, יד קרה, כבדה, שהפחידה אותי - אמי נפטרה. דמעות מלאו את עיני ונפלו ללא מעצור.

הייתי יתומה...אחותי ישנה בשלווה ולא ידעה דבר. המתנתי שיגיע הבוקר...בבוקר ראיתי את אמא שוכבת ועיניה עצומות לנצח. פניה הרכות השתנו...הן היו חיוורות ועצובות מאד. ידיה הלבנות היו קרות - הן לא תלטפנה אותי יותר".

בתמונה: יהודים מבוקובינה מגורשים לטרנסניסטריה