לפרק הקודם

בפרק זה – המשך סדרת הכתבות על נושא "הפרדת" דת ומדינה -  נסקור את סוגיית החינוך התורני לציבור החרדים לדבר ה´ כפי שהוא מתבטא בצורה חוקתית, מבנית ותקציבית: 

ט. חינוך 

1.           ראינו לעיל שעניין החינוך התורני הוא אחד מארבעת מרכיבי הסדר ה"סטטוס קוו". למעשה, זהו המרכיב העיקרי במסמך זה. לימוד תורה וחינוך הילדים לשמירתה הוא המפתח לקיום העם היהודי במשך הדורות. יש להניח לכן שהבטחת המשך לימוד התורה בארץ ישראל - שבה הבינו גדולי התורה דאז יתרכז רוב מניינו ובנינו של העם היהודי ושל המעטים מאד מבין היהודים שומרי המצוות ששרדו את מלחה"ע השניה - היה בראש מעייניהם כאשר הסכימו להשלים בדיעבד עם לגיטימציה בינלאומית להנהגה חילונית של היישוב בארץ ישראל. 

2.           כשנה וחצי לאחר קום המדינה, בחודש אלול תש"ט (ספטמבר 1949) אישרה הכנסת הראשונה את  חוק לימוד חובה. חוק זה קבע, כי בתוך שלוש שנים מתאריך קבלת החוק ייהנו מחינוך חובה חינם כל הילדים במדינת ישראל בגיל 13-5. כמו כן נקבע חינוך חובה לנערות ולנערים עובדים בני 17-14. החוק קבע, כי ההוצאות למימוש החוק יתחלקו בין הממשלה לבין הרשויות המקומיות, אך לא היה ברור מניין יבואו התקציבים הדרושים.

עד לקבלת חוק החינוך הממלכתי – בתקופה שלפני קום המדינה ובשנים הראשונות אחרי הקמתה – הייתה מערכת החינוך מבוססת על זרמים מפלגתיים ורעיוניים: החינוך הכללי, החינוך הדתי (הפועל המזרחי), החינוך לילדי עובדים (תנועת העבודה וההסתדרות הכללית) והחינוך החרדי לסוגיו. כל אחד מן הזרמים קבע תכנית לימודים משלו, וכל הורה שלח את ילדיו לבית ספר לפי בחירתו ולפי השתייכותו המפלגתית.

ביום 12 באוגוסט 1953 אישרה הכנסת את חוק חינוך ממלכתי התשי"ג – 1953.  החוק קבע תכנית לימודים אחידה לכל מערכת החינוך, וביטל את שיטת הזרמים בחינוך. חוק החינוך הממלכתי קבע את האפשרות להוסיף השלמות לתכנית הממלכתית האחידה, בהתאם לרצון ההורים ובאישור משרד החינוך. חוק החינוך הממלכתי גם אסר על פעילות מפלגתית בבתי הספר וקבע נהלים של רישום תלמידים לבתי ספר על-פי חלוקה לאזורים.

בחוק החינוך הממלכתי נכללו החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי, עם תכנית אחידה לשניהם, אך בתוספת השלמות של תכנים חינוכיים דתיים לחינוך הממלכתי-דתי.  

החוק "התקבל על רקע פולמוס ציבורי-פוליטי נרחב. במישור ההצהרתי רומזת הכותרת על ביטול שיטת הזרמים, שהייתה נהוגה מאז תקופת היישוב, אשר התבססה על הסדרים שהתפתחו בתנועה הציונית. דווקא ´זרם העובדים´ הוא שבוטל (תוך גילויי התנגדות של מפ"ם). לעומת זאת, יושם כאן עקרון האוטונומיה והמשך בפועל של שיטת הזרמים בדמותו של חינוך ממלכתי-דתי, שינוהל על-ידי מועצה הנשלטת באופן בלעדי על-ידי נציגים דתיים". 1

בשנת תש"ס – 2000 החליטה הכנסת על תיקונים ושינויים בחוק החינוך הממלכתי. בדברי ההסבר להצעת החוק נקבע כי "החוק נחקק לפני למעלה מארבעים שנה, עם הקמת החינוך הממלכתי. בינתיים חלו שינויים בחברה הישראלית ובמערכת החינוך במדינת ישראל, ובשנים האחרונות עולה שוב ושוב ביקורת על אי התאמתן של מטרות החינוך הממלכתי…למציאות החינוכית של ימינו". עיקר התיקונים לחוק החינוך הממלכתי התש"ס – 2000 עסקו במטרות החינוך הממלכתי בישראל. התיקונים הללו קשורים לועדת דברת, ולעניינו נוגעים לניסיון לאלץ את מערכת החינוך החרדית לקבל תכתיבים לגבי תוכן הלימודים כתנאי לקבלת תקציב. נרחיב על כך במסגרת העבודה על בית המשפט העליון.

3.           מחוץ למסגרת האחידה של חוק חינוך ממלכתי, נותרו מסגרות החינוך העצמאי שאינן תחת פיקוחו הישיר של משרד החינוך, אינן נהנות מהתקציבים הרגילים של מערכות החינוך הממלכתית והממ"ד, ולצורך תקצובן הן משתמשות בכספי תרומות ובעיקר בכספי מדינה המועברים אליהם במסגרת סעיפים מיוחדים.  עקב אופי שונה זה של תקצוב, נוצר לעיתים מצב שבו בתי ספר של החינוך העצמאי מקבלים תקציב שאינו גבוה ממקביליהם בחינוך הממלכתי והממ"ד, אך עקב שיוך הכספים לתקציב מיוחד נוצר לעיתים רושם מוטעה בתקשורת ובציבור כאילו מדובר בתוספות מיוחדות המפלות לטובה את הציבור החרדי. תוצאה נוספת של מצב אנומלי זה הוא, שבניגוד לחינוך הממלכתי והממ"ד, בו קיים תקצוב שוויוני ע"פ אמות מידה קבועות, החינוך העצמאי לפלגיו תלוי לעתים בקוניונקטורות פוליטיות משתנות.

4.  המצב כיום הוא כדלהלן. מערכת החינוך החרדי נקראת "חינוך מוכר שאינו רשמי". תחת שם זה כלולים:

* רשת החינוך העצמאי. זאת היא רשת החינוך של אגודת ישראל ובה מאוגדים מרבית התלמידים הלומדים במערכת החינוך החרדי.

* רשת מעיין החינוך התורני. רשת זו הוקמה בהשתדלות מפלגת ש"ס, הוכרה כרשת חינוך עצמאית הזכאית לתקצוב נפרד כמו רשת החינוך העצמאי ותקציבה בנוי על אמות מידה שוות לאלה של רשת החינוך העצמאי.

* מוסדות פטור. אלה מוסדות שהוכרו על-ידי משרד החינוך כ"פטורים ממילוי התנאים הכלליים של מערכת החינוך ונקבעו להם תנאים מיוחדים, הפוטרים אותם ממילוי הוראות חוק חינוך חובה".  מוסדות "פטור" אינם מתוקצבים כמו "החינוך העצמאי" או חינוך מוכר אחר, אלא מקבלים הקצבה לפי מספר התלמידים.

* חינוך מוכר אחר. בקטגוריה זו כלולים מוסדות המופעלים על-ידי עמותות או גופים ציבוריים אחרים, שאינם רשתות חינוך. הרשימה כוללת 90 מוסדות, ובהם 30 בתי-ספר נוצריים, כמה עשרות מוסדות חרדיים, וכן בתי-ספר תיכוניים יהודיים פרטיים למיניהם, כדוגמת בית-הספר הריאלי בחיפה, האקדמיה ע"ש רובין בירושלים, ובתי-הספר בויאר, מדרשת עמליה, הימלפרב ואמנויות בירושלים.

5 .  בהקשר של עבודה זו, נחוץ לעמוד על נושא תקצוב החינוך התורני ע"י המדינה. מאחר ובדומה למצב השורר לגבי מכלול נושאי יחסי דת ומדינה בארץ ישראל, קיימת מערכה שלמה של דיסאינפורמציה בעניין - נביא מספר נתונים סטטיסטיים כדי להעמיד את הדברים על אשורם.

בשנת 2003 ס"ה תקציב משרד החינוך, באלפי ₪, 25,402,571 ₪.

החינוך הקדם היסודי תוקצב בסך של  2,632,399 ₪.

החינוך היסודי - 7,414,929 ₪.

החינוך העל יסודי - 6,900,132 ₪.

החינוך ההתיישבותי -  2,067,589 ₪.

החינוך העצמאי והמוכר - 1,033,083 ₪. 2

בשנת 2003 היה מספר התלמידים במערכת החינוך של מדינת ישראל כ- 1,359,000, מתוכם 17% שייכים לרשתות החינוך החרדיות.  3

לחינוך הלא חרדי הוקצבו אפוא 19,015,049 ₪ (באלפי ₪) לעומת 1,033,083 לחינוך החרדי.  יוצא אפוא שהחינוך החרדי קיבל כ- 5% מתקציב החינוך של מדינת ישראל, בעוד תלמידיו היוו כ-17% מן התלמידים.

אם ייעשה חישוב של ההקצבה לחינוך החרדי מתוך הסך הכללי של תקציב משרד החינוך, כולל השקעות במבנים, פיתוח, השתלמויות, מערכות לא פורמליות, ועוד סעיפים כהנה וכהנה, תתקבל תוצאה פחותה עוד יותר מ-5% המוקצבת ל-17% מן התלמידים של מערכת החינוך החרדית.

יש לציין שלצורך חישוב כללי ומדויק, צריך להביא בחשבון את תקציבי משרד הדתות לבחורי ישיבות. לשם כך צריך לעשות דיפרנציאציה בין בחורי ישיבות קטנות המקבילים לתלמידי החינוך העל יסודי ובין בחורי ישיבות גבוהות המקבילים לסטודנטים ולשם כך צריך להביא בחשבון את תקציב הענק של המועצה להשכלה גבוהה, כך שהפרופורציה שראינו לעיל לא תשתנה לטובת החינוך החרדי בכללו, אלא לרעתו. למשל: תקציב הישיבות עמד בשנה המדוברת על 830 מיליון ₪ וזה כולל חטיבות ביניים תורניות, כוללים לאברכים, ישיבות לחוזרים בתשובה וישיבות הסדר. לצורך אומדן גס של תלמידי הישיבות נשתמש בנתון של מספר תלמידי הישיבות בגילאים 18-35, דחויי שירות צבאי. נכון לדצמבר 2005 עמד מספרם על כ- 45,000.  כלומר, סך של כ- 18,000 ₪ לתלמיד ישיבה, גם אם נביא בחשבון את סך כל התקציב המיועד גם לכאלו שאינם נחשבים לתלמידי ישיבה פרופר.

תקציב המועצה להשכלה גבוהה בשנה זו עמד על כ- 5.8 מיליארד ₪ כאשר מספר הסטודנטים הוא כ- 177,000.  כלומר, סך של כ- 33,000 ₪ לסטודנט. אם נביא בחשבון נתונים נוספים שלא כאן המקום לפרטם, התקצוב של סטודנט לעומת תלמיד ישיבה עולה בהרבה אף על הפער המתקבל לפי הנתונים דלעיל.

כדי לסבר את האוזן על הפרופורציות האמיתיות של מערכת העדיפות הלאומית במדינת ישראל, נביא לצורך השוואה נתון נוסף אחד: במסגרת החינוך ההתיישבותי למדו בשנה זו כ-67,000  תלמידים בכ-120 מוסדות – 40 בתי-ספר אזוריים וקיבוציים והשאר פנימיות.

כלומר כ- 5% מן התלמידים במדינת ישראל שלמדו במסגרת זו קבלו תקציב כפול מ-17% התלמידים הלומדים במסגרת החינוך החרדי.